קצח הגינה- (טְקוּר אַזְמוּד)ጥቁር አዝሙድ

תאור:

צמח חד שנתי זקוף, המגיע לגובה 70 ס"מ. פרחיו כחולים. מוצאו מאזור הים התיכון. הפירות בעלי זרעים רבים בצבע חום כהה או שחור. משמש כצמח תרבות בהרבה אזורים באפריקה, במרכז ובדרום אירופה בהודו, באירן, בסוריה ובארצות בירת המועצות לשעבר. באתיופיה זהו צמח תרבות הגדל באזורים בגבהים שבין 1500 ל-2500 מטר, בשדות החקלאים ובגינות הבתים.

שימושים על פי מקורות קדומים:

הקצמ מופיע במקרא שלוש פעמים בספר ישעיה כגידול שדה הנזרע בפיזוריו: "והפיץ קצח וכמן יזרק..."(ישעיה כח, כה) בתקופת המשנה גודל הקצח בארץ ישראל ונמנה עם צמחי תבלין, יחד עם פלפל והשומשום (טבול יום א, ה). הקצח שימש גם כתרופה יעילה לטיפול במחלות, אך התלמוד מבחין בין טעמו הטוב לבין ריחו המזיק (בבלי, ברכות מ ע"ה). הרפאים הקלאסים מתארים את הקצח ואת שימושיו הרפואים. לדברי דיוסקורידס, נוהגים ללוש את הזרעים בלחם. לדברי פלניום הזקן, הזרעים השחורים והחריפים הם הטובים. על פי שניהם , הם משמשים כתרופה לכאבי ראש, להגברת החלב אצל הנשים, למחלות דרכי הנשימה ,לעצירות בדרכי השתן, לכאבי שיניים, לצרעת ועוד. צריכה בכמות גדולה של זרעים עלולה להזיק ולגרום להרעלה. התקופת ימי הבניים הוסיף הקצח לשמש כסממן תבלין מרפא. אסף הרופא מציין את סגולותיו הרפואיות כתרופה למחלות רבות, כמו מחלות קור ,תולעים במעיים, צרעת וכן להגברת כוח הגברא. כן כתב כי הקצח יעיל גם להצמחת השיער. הרמב"ם מציין כי הקצח הינו סם חם ויבש, היעיל להפסקת התעטשויות ולמי שנשכו בעל חיים 

שימושים על פי  המסורת האתיופית:

זרעי הקצח, המכונים "טקור אזמוד" או "אווסידה" משמשים כתהליך וכסממן מרפא בקרב יוצאי אתיופיה. משמשים כתבלין וכסממן מרפא בקרב יוצאי אתיופיה. הזרעים משמשים כסימן תבלין, כמרכיב ב"צאו" בתערוכת ה"ברברה", ב"וואי והוספת טעם וריח ב"דאבו". אכילת הזרעים יעילה גם לריפוי כאבי בטן ולשאול. נרתיק בד, ובתוכו זרעים ומלאה מנומסת, משמש להנחה על הראש לריפוי כאבים  הזרעים משמשים גם כתרופה למניעת הפלות לריפוי דליקות בפה. תערובת תבלינים, הכוללת זרעי קצת, פלפל שחור, כוררימה(הל), זנגביל ופלפל ארוך, משמשת להכנת משקה הדומה לערד היעיל לריפוי כאבי ראש  הקצח, המעורב בחמאה, משמש כבושם לניחוח הבגדים ואף הניקויים. הזרעים מופר סבון באתיופיה, אשר נמכר בשווקים האתיופים.

שימושים על פי חברות מסורתיות:

שימושים רבים לקצת בקרב קהילות ישראל וערבי ישראל. יהודי פרס עושים שימוש הזרעים הקצח כתבלין. משחה הנעשית מאבקת  הזרעים משמשת לטיפול בפרקים כואבים. בקרב יהודי תימן מכונה הקצח בשם "חבה סודא" או "קוחטה" (=הזרע השחור). אכילת זרעי הקצח נחשבת כמונעת הזית יתר מהגוף וכמבטלת רוחות בילתי נעימים. כמו כן יעיל הקצח לטיפול הפצעים ובגרות להקלה  על הנשימה, להוצאת ליחה ולכאבי בטן. משחה הנעשית מהזרעים יעילה לריפוי מחלות עיניים. הקצח נחשב גם כשם מוות להמתת תולעים. יהודי תוניס נהגו להרתיח את הזרעים בחלב ולשתות אותו נגד עצירות, בחילה, כאבי בטן והקאות. יהודי לוב היו היו שותים מיץ זרעים לטיפול ביצירות בדרכי השתן לזירוז וסת. הרחת הזרעים נחשבה אצלם כתרופה להצטננויות. יהודי עירק האמינו שאתה מזערי הקצח משמש לשמירת הריון. במצרים נחשבת אכילת קמח הסגולה לטיפול החן. יהודי אלג'יר, וכן ארצות אחרות,  היו מוסיפים את זרעי הקצח ללחם לפני הכנסתו לתנור. הרתחת הזרעים שימשה לטיפול השיניים כואבות. בקרב ערביי הארץ נחשבים הזרעים ברכה, והם נקראים בשל כך "חאבת אל ברכה", וזאת מרוב שימושים הרבים, כתבלין על לחם ועבודות וכן כתרופה. זרעי הקצח משמשים כמרכיב חשוב בתרופה המכונה בערבית "דווח אל ארבעין", תרופת הארבעים. בתקופת האביב(רביע) היו הערבים יוצאים אל השדות בכדי לאסוף כ- 40 צמחים שנקראו בדרכם.